Poetry

הספירה

אורית וולף

ביקשתי שתבקש את ידי
זעקתי כי לא אדור עוד בגפי

ואתה רק הבטת בי בתימהון
נצרת את שתיקתך
קפאת במקומך
והשבת: “כל דבר בעיתו, אישה”.

והזמן כבר נשלם,
ומזמן.
שבעה סנטימטרים של שיער
ארבעה חשבונות של חשמל
מאה שמונים מעלות בלוחית המזגן.

43הדקות

אורית וולף

נוגעת בגופך
את הקונצ’רטו השלישי של רחמנינוב.
מקלידה באצבעות הגוף את סערת הנשמה של הפרק הראשון.

רוצה להוליד את הצעקה כמו קהל
שעוצר עצמו ממחיאת כף
בין פרק ראשון לשני.

מתאפקת מאהבה.

גולשת פנימה בדקה ה-21 לתוך מצלולים קסומים של
רוגע ולטיפה חודרניים.
נושקת בבשרך החרוך
המספיג את נחלי גופי
בשאון הנוחות.

מאבדת את הספירה
מסוחררת בגלי הדינאמיקה הגוברת ועולה
אל תוך הפרק השלישי
החוגג את תרועת החיים בפורטיסימו.

שועטת למכרות מוכרות של עונג מכאיב
וזועק.
ובוירטואוזיות שאין לה מידה
מטפסת לרפריזה.

בדואט קפדני שואג הקהל לתוך צליליו האחרונים של הפרק
כמו ממאן לקבל תפקיד ראוי של סולן.
ושאגת חניתך
חותכת בצעקה שקופה
את עורי
המצטרף אליך
לקתרזיס
של ניגון אהבה.

הזמן

אורית וולף

הזמן שלנו הוא כמו מתנה שאיש לא מעז לפתוח
שומרים בשקית או מעבירים לשכנה שמרית

יש ששומרים אותו בבוידעם
יש ששומרים אותו במגרה
רק מעטים פותחים אותו לרווחה
ומראים לו בלי יראה
את החברים הטובים, שמחה וחיים.

ומי שמבזבז אותו מקבל ממנו הרבה
ומי שנועל אותו מפסיד אותו שווה שווה
ולזה שמחזיר לו אהבה ומסתכל לו בעיניים
הוא מיטיב ומחזיר פי שניים
ולזה שרואה בו רק חזון
הוא פורע ומיד את החשבון

אל תשאירו אותו מאחור
הוא יבגוד בכם כמו אישה נטושה בשחור
יחטט רגליו, יתמסר לבעליו
ייתן עצמו רק לאלו שיכנסו לנעליו

דומיה דוממת

אורית וולף

נוגעת בלחצני הזמן הסלולארי
כמה מהיר להגיע אל קולו
כמה רחוק להגיע אל ליבו

משאירה מאחור את הנחישות
כאבדה יקרה המוטלת יתומה עם תום העבודה
משיבה בקול רפה הזועק שלא לדבר,
רק לחוות. להתנסות. לאהוב.

הוא שואל: “רצית להגיד לי משהו?”
ואני, כמו מעתיקה בכוונה לשוני ומחשבתי
ומשאירה את הדומיה מדממת.
בדיוק כמו פרי הבטן שנלקח ממני בדממה
בזה השעות האחרונות.

הבטחות חרוכות, ציפיות נימוחות,
קטועה מחלומות
מצלצלת באזני את מילות אבי שוויתר:
“אל תצפי, ילדה”.

וכלום אפשר שלא?
ממאנת לחיות בין תוגות מתויקות,
בין רגשות שאינם יודעים מעונם מהו.
לו לפחות הרשית לי ללכת עמך
בין חולות העפר והדרכים הלא סלולות-
של לבך ונשמתך.

הפרטיטורה של החיים

אורית וולף

תיקח את החיים ב”רובטו”.*
אין מרשם נכון
ואין אדם יודע כל

מיליארדי עותקים יש לה
לפרטיטורה של החיים

יש הקוראים אותה מן הדף
יש המתאמנים עליה כמו על טף
יש החולקים אותה עם העם
וישנם המשננים אותה בגפם

הפרטיטורה של החיים
היא כמו שובל של אבנים
כמו אסופת נטיפים
כמו עדי דרדרים

ואתה כפסנתרן
נגן אותה בנשימה אחת
ובנשמתך הגועשת
פרוט אותה לרגעים
בתר אותה לחלקים
עצור, אחוז , חבק
ואז הרפה והיפרד
בלי חרטה
בלי תוגה
כמו שן בינה
שנפלה בראשונה.

* רובטו ( Rubato) : ביטוי מוסיקאלי המבטא חופש פעולה של המבצע.

התוגה

אורית וולף

התוגה היא החברה שלי,
כנראה החברה הכי טובה.
אני לא ביחסים חמים איתה,
אבל היא חברה שאינה בורחת ואינה מרפה.
היא תמיד נאמנה.

ואני כמו מבקשת לבגוד בה, בחברה.
לפגוש את שמחה, את אורה, ואת רינה
והיא, החברה
כמו לוכדת אותי בחכתה
מגנה, אך מכאיבה.

ונדמה לי כי היא בחרה אותי
יותר משבחרתי אותה
והיא השלטת, והיא המלכה
ואני, כמו כפופה לרצונה.

תוגה היא החברה שלי,
כנראה החברה היחידה
היא לא בורחת, לא מרפה
היא תמיד נאמנה.